<h1>תלמיד הרמב"ן — פסחים</h1>
<h2>דף ל.</h2>
גמ'. לישנא מעליא. שמצוה ודרך נקיות לדבר בלשון נקיה. דבר מגונה. לאו משום [ד]לילי הוי דבר מגונה, אלא תנא דמתני' לפי שפתח דבריו בהלכות בדיקת חמץ תפס לו לשון אורה, כדכתי' [תהלים קי"ט ק"ל] פתח דבריך יאיר. והא דר' יהושע בן לוי בעלמא אתמר, מיהו שמעינן מינה דרך חכמים לחזר אחר לשון צח ונקי. והראב"ד ז"ל כתב אם תאמר הרי בכמה מקומות הזכירה התורה לילה וכן רבותינו, ומה ראו להפך בכאן לילה ליום, נשיב ונאמר, כל מקום (ששמו) [ששנו] אור (תחלה) [תחת] לילה לא לחנם (עשו) [שנו], אלא ללמד (אם) [שעם] אור היום צריך לעשות או אע"פ שיש עדין אור היום נידון כלילה. כאן כך רצה לומר (עד) [עם] שקיעת החמה יבדוק, שלא יתעצל, או שלא יתחיל במלאכה אחרת. ואע"פ שאמרו בגמ' משום לישנא מעליא. אם לא שיש בו צורך להזכיר את האור, לא היו מזכירין שם אור ללילה, ולא היו שמין אור לחשך וחשך לאור, אבל לפי שהשעה ההיא יש בה אור וחשך, הניחו את שם החשך והיא הלילה והזכירו את האור שבה, משום לישנא מעליא, ומכאן אתה למד שהביעור צריך להקדימו עם האור היום, כדי שלא יתרשל או שלא ישכח. וכן אמרו רבות' [לקמן ד' ע"א]. צורבא מדרבנן לא לפתח בעידניה דילמא אתי לאמשוכי.
[פסחים ג' ע"א] שהרי עיקם. שהרי הוסיף. אשר איננה טהורה. שהיה יכול לומר הבהמה הטמאה, הרי שמנה אותיות עקם, הטמאה חמש אותיות אשר איננה טהורה שלש עשרה אותיות. בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב. זב מטמא מרכב ומושב, והנוגע במושב טעון כבוס בגדים כמו הנושאו, והנוגע במרכב אינו טעון [כבוס] בגדים כדכתי' קרא גבי זב אבל הנושאו טעון כבוס בגדים, והכי איתא בתורת כהנים [מכילתא דזבים פרק ד']. ובאשה קראו מושב. שגבי נדה כתב תרי קראי במושב, ובחד קרא [ויקרא ט"ו כ"ב] כתב כבוס בגדים, ובאחרינא [שם שם כ"ג] לא כתב כבוס בגדים. וש"מ דמושב זה הינו מרכב, שהנוגע בו אינו טעון כבוס בגדים ולפי שאין הגון באשה רכיבה ופסוק רגלים, קראו למרכב בלשון מושב ואמרינן במסכת (טהרות) [כלים] פרק כ"ג [מ"ב], אלו טמאין משום מרכב (וכו') [זריז] האשקלוני ומדוכה המדית ועביט של גמל וטפיטין של סוס [ר' יוסי אומר אף טפיטן של סוס טמא משום מושב מפני שעומדין עליו] בקומפון, מכאן משמע שהכלים העומדים לרכיבה אע"פ שיושב עליהם אין להם אלא טומאת מרכב. ואומ' ודעת שפתי ברור מללו. לשון נקי ומבורר. והפרש יש בין לשון שאינו של כבוד ללשון מגונה, דבלשון מגונה צריך לטרוח ולהוסיף תיבות הרבה כדי שלא ידבר בו, אבל בלשון שאינו של כבוד אין צריך שיוסיף, אלא שאם הם כהדי הדדי נוח לו לדבר בלשון כבוד מלשון שכנגדו, כגון מרכב ומושב דכי הדדי נינהו, (ואין) [ואם] צריך להוסיף (ו)אין (מפקידין) [מקפידין] [עליו] אם לא ידקדק בכך, כדאשכחן בכמה מקומות בתורה דכתי' טמא, אבל מי שמדקדק גם בזה תבא עליו ברכה, ומובטחין בו שמורה הוראות בישראל, כדאמרי' בהנהו תלמידי. ולא דמי טמאה וטמא דכתיבי באוריתא לאשר אינ[נ]ה טהורה דנח דכל טמאה וטמא דכתי' גבי אזהרה כלומר זה יהיה לכם טמא ליזהר ממנו ממאכלו או ממגע[ו], ואינו לשון מגונה, כי כך נכון לדבר, הזהרו בזה שהוא טמא אבל טמאה דנח לא בא ללמד שתהא אסור[ה] באכילה, כי בימי נח כל בהמות שבעולם היו שוות, וכולן הותרו, ולא קרי ליה... [מכאן חסר בכת"י עד דף ו' ע"א, וחבל על דאבדין].
<h2>דף לג:</h2>
[פסחים כ"א ע"ב] מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. פליגי רבה ור' יוסף בגמ' [כ"ח ע"א] רבה מפרש למתניתי' מפרר וזורה לרוח, מפרר ומטיל לים, ור' יוסי מפרר וזורה לרוח או מטיל לים בעיניה. ותניא כותיה דרבה היה מהלך במדבר מפרר וזורה לרוח, היה מהלך בספינה מפרר ומטיל לים, ואסיקנא לא שנא לים ולא שנא לשאר נהרות לא שנא חטי ולא שנא נהמא בעי פירור לרבנן. ופסקי רבוותא דליתא דרבי יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה, והכי מסתברא (הדא) [חדא] דהא איתותב, ועוד יחיד ורבים הלכה כרבים. ורבי אלעזר בן צדוק נמי בארבעה עשר שחל להיות בשבת קאמר חולין בזמנן.
<h2>דף לד.</h2>
[פסחים כ"א ע"ב] ולא יסיק בו תנור וכירים. בגמ' פריך פשיטא, ומשני לא צריכא לרבי יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה, מהו(א) דתימא הואיל ואמר רבי יהודה מצותו בשריפה בהדי דקא שריף ליה ניתהני מיניה קמ"ל. ואי קשיא לך מאי דוחקיה לאוקמיה אליבא דרבי יהודה, דאפילו לרבנן דאמרי מפרר וזורה לרוח דהינו קבורה הוא הדין נמי דמצינן למשרפיה, הלכך היה לו לומר סד"א בהדי דשריף ליה לתהני מיניה קמ"ל, תירץ רבינו לכך נקט רבי יהודה דאיהו משוי ליה לחמץ מן הנשרפין ואמרינן בתמורה כל הנשרפין אפרן מותר וכל הנקברין אפרן אסור, הלכך סד"א אליבא דרבי יהודה כיון דאפרן מותר יסיק בו תנור וכיריים קמ"ל דלא, דיש שבח עצים בפת כדאמרינן לקמן, אבל לרבנן לא איצטריך אם אפרן אסור כל שכן שלא יסיק בו את התנור.
[פסחים כ"ו ע"ב] בשלה על גבי גחלים וכו'. אפי' לר', דכי איתהני פת מן האיסור כבר כלה ובטל, וגחלים אצטריכא ליה דלא תימא אכתי איסורא בעיניה הוא וכל שכן בתנור. ובגמ' פליגי בה אמוראי חד אמר אפילו על גבי גחלים לוחשות הפת מותרת וחד אמר דוקא על גבי גחלים אוממות אבל לוחשות אסורות. תימה דנקט בשלה דמשמע דיעבד אין לכתחלה אסור, ולקמן [כ"ז ע"ב] אמרי' כל הנשרפין אפרן מותר משמע אפי' לכתחלה, ויש לומר דיש לחלק בין אפר לגחלים. כתב הרב ר' זרחיה ז"ל הלכתא כמ"ד על גבי גחלים לוחשות הפת אסורה מדגרסינן בפרק כיצד צולין [ע"ה ע"א] בעא מיניה רב חיננא בר אידי מרב אדא בר' אהבה תנור שהסיקו בעצי ערלה וגרפו וכו', מדקא מבעיא ליה [בתנור ש]גרפו מכלל דבגחלים לוחשות מילתא פשיטא היא דהפת אסורה דכעצים דמו, וזה ממה שהשמיט הרב אלפסי ז"ל ולא הזכירו כלל, ע"כ. כתב רבינו שמריה צורינו, גם זה אינו מוכרע שאם באנו לדון כן אף בגחלים עוממות נמי אסורה אלא התם משום דבעי למפרך עלה מדר' יוחנן משום הכי בעא מיניה גרפו, ורב אדא מאי דבעא מיניה פשט ליה מברייתא דהכא פשט ליה דאפי' בגחלים מותרת כ"ש גרפו, והינו טעמא דפשט ליה אאש קפיד רחמנא, ואפי' גרפו נמי צלי אש קרינן ביה, אבל הכא אעצים דאיסורא קפיד רחמנא והא ליתנהו, והאי טעמא איכא למימר דאפילו לוחשות איכא דאפילו אמאן דמרבה בגחלים לוחשות אש נינהו ולא עצים מקרו, אלא כיון דפלוגתא היא בגחלים לוחשות מסתברא לחומרא, וכן פסק הרב ר' יצחק אבן גיאת ז"ל, אבל דברי הרב אלפסי ז"ל מטין לקולא, משום דמתרצי רב פפא ורמי בר חמא אליבא דמאן דשרי. וכן כתב הרב ר' משה ז"ל [פט"ז ממאכלות אסורות הכ"ד] דבגחלים לוחשות הפת מותרת. והיכי דמי לוחשות כל שאלו מכניס קיסם ביניהם ודולק מאליו.
